about me – old page

אז ככה…

נולדתי בקיבוץ, ועד כמה שאני מתכחשת למורשת הזו, בתוך תוכי אני קיבוצניקית (ומרדנית). גדלתי במקום שרואים שדות פתוחים מהחלון, רצתי בשבילי עפר יחפה, קטפתי תפוזים ושסקים ישר מהעץ, וניקיתי שולחנות בחדר אוכל לאנשים שניגבו לי את הטוסיק.

ישנתי בבית ילדים מגיל אפס, לבשתי את אותה חולצה שקיבלו כולם, כשמצאו לנו כינים ישנו כולנו עם חיתול מלא נפט וחומץ על הראש. אז כן, זה שם בתוכי על היתרונות והחסרונות.

בגיל 8 התחוללה הטראומה המשמעותית של חיי. לא אפרט כאן מהי, אך כתבתי עליה מחזה שלם.

המפלט שלי מהכאב היו ספרים. (בטלוויזיה היו אולי שתי תוכניות ילדים, וסרט פעם בשבוע ביום שישי) בלעתי ספרים בכמויות. שאבתי פנימה פנטזיות, תקווה.

בשרות הצבאי גיליתי (כפי שחששתי) שאני והמסגרת איננו מתואמים. עוד אכתוב על ימי בקלבוש בהמשך.

קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, גם השתחררתי מהקיבוץ וחיי כפי שבחרתי אותם, התחילו.

טיילתי במזרח שלוש שנים רצופות, וזו הייתה התחלה חדשה קסומה (ראשונה מאז גיל 8) ומשנה חיים.

גיליתי יופי, רוחניות, מוסיקה, חברים, את העולם הפתוח, קצת סמים, אמנות, מדיטציה, סוגי אוכל, יכולת פרנסה, אהבות, עצמאות, עוצמה, ובעיקר גיליתי את עצמי ואת איכויותיי.

למדתי שירה הודית, תוף הודי, ריקוד הודי, תיאטרון הודי. מדיטציה. גיליתי את היכולת ללמוד, התחלתי להבין מהי למידה. המורה לתיאטרון הודי הסביר לי שרק אנשים מאד משכילים מסוגלים להבין את הכתבים הקדושים, בהם לומדים את האמיתות הגבוהות. לאנשים הפשוטים – יש את התיאטרון. בתיאטרון טוב לומדים דרך החוויה. הפחדן מרגיש אומץ, מי שלא ידע אהבה חווה אהבה, הקמצן לומד נדיבות מהי, וכך הם מתפתחים. השיעור הזה השפיע עלי עמוקות. באיזשהו מקום בתוכי, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, תיאטרון שמציע תקווה ונחמה.

אחרי שטיילתי במזרח, עבדתי ביפן, למדתי בהודו, ומדטתי בתאילנד, חזרתי לארץ והלכתי ללמוד תיאטרון. הכול התחבר לי בתיאטרון – סיפור, מילים, מוסיקה, תנועה, הומור, צבע. פרחתי שם.

כשהבנתי שאני מתלהבת מקומדיה דל'ארטה, טסתי לאיטליה ללמוד את זה מהמקור (וגם לאהוב יין וריקוטה באיטלקית).

עבודת הסיום שלי ב"סמינר הקיבוצים" היה "שרינגארה" (הלך רוח רומנטי מסנסקריט) קומדיה דל' ארטה ישראלית – על הטיול למזרח, החיפוש אחר אהבה ואושר- בחרוזים, עם מוסיקה מקורית. הכרתי את השחקנית המעולה מיכל רובין ששיחקה, הדריכה, לימדה וגערה בי. היא חברה ופרטנרית עד עצם היום הזה. גידלנו אחת את השנייה לתוך עולם היצירה ואני מודה על מזלי הטוב בכל ליבי. שרינגארה איכשהו אומצה בחום ע"י תיטרון הפרינג' בצוותא, הצגה שאהבתי לראות בכל עשרות הפעמים שהיא שיחקה.

על "שרינגארה" זכיתי ב"פרס שטרנפלד להצגות פרינג'" על בימוי וכתיבה.

תוך כדי כבר כתבתי את ההצגה הבאה שהייתה מבוססת על תרגול אינטנסיבי של מדיטציית ויפסאנה בתאילנד. זו היתה מונודראמה ומיכלי שיחקה בה כמובן. היא עשתה הרבה מדיטציות כדי להבין את החוויה ועשתה תוך כדי כך חזרות. הופענו ב"פסטיבל נעלי בית" בשיינקין ועברנו לפרינג' בבצ"א. ב-2002 הוזמנו ע"י 14 מרכזי מדיטציה בארה"ב לסיבוב הופעות עם ההצגה. חצינו את ארה"ב לאורכה ורוחבה והופענו מול קהל מודטים שבכה וצחק בהזדהות יתר יחד איתנו.

החלום שלי היה להיות במאית הבית של תיאטרון בית לסין. הוא עדיין לא התגשם.

בשלב הזה עשיתי הפסקה קטנה בקריירה כי גיליתי פתאום שאני בת 40 פלוס, מינוס בעל וילדים. זה לקח כמה שנים לארגן שני ילדים ושותף להורות, ולקח את כל האנרגיות שלי לשם. אך אל דאגה, גם על זה יש מחזה.

מסתבר שחיי מספיק מעניינים כדי לספק לי חומר למחזות, למרות שכתבתי גם עשרות מחזות בהזמנה.

כתבתי ושיחקתי בהצגות ילדים, סיפרתי סיפורים, עשיתי די הרבה דברים.

למדתי את אמנות הסיפור, תיאטרון פלייבק, מחזאות, תיאטרון בובות, קבלה, אני שומרת שבת כבר 12 שנים.

אני עובדת כיום על הצגת ילדים אקולוגית, ומגדלת שני ילדים צווחנים.

ואני חושבת שזו רק ההתחלה.